"השיר שהלויים"

מנויי ״יובל״, חובבי חזנות יקרים,

"השיר שהלויים"

היום, כ"ח במרחשוון, אנו מציינים 45 שנים לפטירתו של החזן והמלחין ר׳ ישראל בן ר׳ אברהם יהודה אלטר ז"ל.

ישראל אלטר היה מגדולי החזנים הווירטואוזים בדורו, ואחד המביעים המלומדים ביותר של החזנות האמנותית-קלאסית.
בהיותו בן 20, התקבל כחזן בווינה למשך 5 שנים. בשנת 1925, התקבל כחזן הראשי של בית הכנסת האורתודוקסי הראשי, בהנובר גרמניה. לאחר מכן נסע לדרום אפריקה, שם התקשה להתאקלם בתחילה. הוא החליט לחזור חזרה לגרמניה, אך באונייה, בדרכו לגרמניה, שמע שחוקקו את חוקי נירנברג – שמטרתם הייתה לשלול זכויות אזרח מכל מי שאיננו ממוצא ארי. הוא החליט לשוב על עקבותיו ולחזור לדרום אפריקה, שם שימש כחזן בבית הכנסת המרכזי ביוהנסבורג, עד עלייתו לארה״ב, בשנת 1961.
בשנת 1946 הגיע לארץ, כדי להתמנות לחזן הראשי של בית הכנסת "ישרון" בירושלים, ניסיון שלא צלח עקב "השבת השחורה" והמצב הביטחוני כאן.

אלטר הלחין את כל התפילות: לימות החול, לשבתות, לחגים, לסליחות ולימים הנוראים, ויצירותיו הופיעו בהוצאת "כנסת החזנים" בארה"ב.
בצעירותו העדיף אלטר לשיר במנעד של טנור, וכשהתבגר החל "ללחוץ" בעת השירה, מה שעייף את מיתריו. על כן נאלץ להמשיך ולשיר כבריטון, ולימים לפרוש מן השירה מוקדם מן הצפוי.

אלטר הקשוח מיעט במחמאות לבני משפחתו, לתלמידיו ולחבריו. הוא נחשב לאחד מגדולי "תור הזהב" של עולם החזנות, ונודע באינטרפרטציה המיוחדת שלו, ובקשר האדוק שבין הלחן למילים. הוא נהג להקדיש שעות ארוכות ללימוד מעמיק של קטע התפילה, בטרם ילחין אותו. פעמים רבות היה נעזר בשני עמיתיו, שהעריך עד מאוד: לייב גלאנץ ומשה גנטשוף.

אחת מן היצירות היוקרתיות ביותר של הצמד אלטר-גנטשוף היא היצירה "השיר שהלויים". מאז פורסמה, היא הייתה נדבך משמעותי ברפרטואר של תלמידיהם המצליחים ביותר. היצירה מדגימה את גישתם החזנית הקלאסית, כשהמעבר בין שבעת הימים ביצירה נבנה בעוצמה מדורגת עד לשיא – הפזמון האלגנטי הספוג ביידישקייט, שכיף להתרפק עליו אחרי האמירה החזנית האצילית.

אני בטוח, שגם אתכם כמוני, מסקרן לדעת, תוך כמה זמן נכתבה היצירה המיוחדת והמפוארת הזו. יצירה, שחובבי החזנות מתעקשים כל-כך לשמוע ממש על ״קו הסיום״, בסוף תפילת מוסף בשבת, אחרי קיפול הטליתות, כשהחזן וחברי המקהלה תשושים ושחוקים קולית…
אם כן, היצירה בוצעה לראשונה בחודש יולי 1963. את גנטשוף הזמינה לראשונה לארץ ממשלת ישראל להופעות במסגרת ״פסטיבל ישראל״. לרגל הגיעו לארץ, הוא ביצע את ״השיר שהלויים", ומאז זכתה היצירה לתהילת עולם.

מעטים יודעים, שאת הרעיון ליצירה הגו השניים 3 שנים קודם לכן, עוד בשנת 1960. מאז, בכל פעם שנפגשו היו מתווכחים: הם התווכחו, בעיקר, על הנוסח ועל המוטיב המוזיקלי של כל יום ויום, ועל ההבדלים ביניהם. אלטר, הפדגוג המקפיד, למד לעומק את המשנה במסכת תמיד, פרק ז', ואת פירושיה השונים, וכשהיה נפגש עם גנטשוף היו דנים בכך. לאחר שהשלימו את היצירה מסרו אותה לפסנתרן והמעבד מוריס ברש, שעיבודו הגאוני הפך אותה ליצירת מופת, ולחלק בלתי נפרד ממנה.

אחד מתלמידיו המובחרים של גנטשוף הוא החזן אלברטו מזרחי. בקונצרט "הצדעה לירושלים", שקיימנו בהיכל, השבוע לפני 31 שנים, אבא ביקש ממנו לבצע, לכבוד הקונצרט ולכבודה של ירושלים, את: "השיר שהלויים היו אומרים בבית המקדש". מזרחי, בקולו האדיר, ביצע את היצירה קרוב, ככל האפשר, לנכתב במקור, בדיוק כפי שלימדו מורו ורבו – החזן משה גנטשוף.

בימי הקיץ הלוהטים, בשנים שבהן התגורר בארה"ב, העדיף אלטר לשוב אל דרום אפריקה, שם פגש חורף קליל ומענג. באחת מן השבתות, הוא הגיע לשמוע את החזן הצעיר יוסף מלובני עובר לפני התיבה. מלובני הבחין באלטר, מורה החזנים הקשוח והכריזמטי, שכובד לשבת בשורה הראשונה, והחליט לעשות לו תרגיל: בסיומה של הברכה המסיימת את תפילת "שים שלום", בתפילת שחרית, בהגיעו למילים: "המברך את עמו ישראל בשלום", מלובני עבר למוטיב הידוע לכול, המכין לתפילת ההלל, ורק בשני הצלילים האחרונים חזר לנוסח של שבת. כשירד מהבימה, בהוצאת ספר תורה, וצעד אל עבר ארון הקודש, אלטר עצר אותו ואמר לו: "בחור צעיר, כמעט והבאת לי התקף לב…". מלובני האמיץ ענה לו בחיוך: "ר' ישראל, לא הייתה לי כל כוונה לכך, אבל אני מקווה שנהנית כמוני מהטריק שעשיתי לך".😉

ישראל אלטר, יהי זכרו ברוך!

שבת שלום, חודש טוב, וצפייה מהנה,

אופיר סובול – מנהל מוזיקלי ומנצח
והנהלת "יובל"

לנוחיותכם, לינק להזמנת הספר ״סודות החזנות״:
https://tic.li/yaArqmy