מנויי ״יובל״, חובבי חזנות יקרים,
"וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"
ביום שישי, ט"ז במרחשוון, נציין 31 שנים לפטירתו של ״הרבי המרקד״ – הרב שלמה בן הרב נפתלי קרליבך ז״ל.
הפסוק "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" מופיע בתוך נבואת הנחמה של ירמיהו לרחל, המבכה על בניה:
רחל, האם האהובה, בוכה על גורל בניה היוצאים לגלות. נבואת ה' עונה לה במילים מלאות חמלה ותקווה: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם״.
פסוק זה הפך לסמל נצחי של נחמה, גאולה ושיבה – שיבה אל הארץ, אל הבית ואל הלב.
יום י"א בחשוון, שנציין ביום ראשון, הוא יום פטירתה של רחל אמנו, ומצוין מדי שנה כיום של תפילה, בכי ותקווה – כאשר רבים עולים לקברה של רחל בפאתי בית לחם.
כיוון שמתה בדרך, לא זכתה רחל להיקבר במערת המכפלה עם שאר האבות והאמהות.
על פי המסורת, יעקב קבר את רחל על אם הדרך – "בדרך אפרתה", כיוון שראה ברוח הקודש, כי לעתיד לבוא, העם היהודי בדרכו אל הגלות יעבור בבית לחם, והוא קיווה שרחל תחוש את הצער הגדול של בניה ותתפלל עליהם בשמים.
על אף שרחל היא אימם של 2 בלבד מתוך 12 השבטים, היא נחשבת ה"אמא" של העם כולו, וגם היא כמו יתר האמהות נקראת בפי היהודים, בשם "רחל אמנו". ביידיש יש לה אפילו כינוי חיבה מיוחד "מאמע רוחל" – שמבטא את מקומה המיוחד בלב העם היהודי.
מלחמת יום הכיפורים (1973) טלטלה את העם הישראלי עד עומקו. היא הביאה עימה תחושות שבר, כאב ואובדן אדיר של בנים, אבות ואחים. בתוך אווירת האבל וההלם הלאומי, שירו של קרליבך הפך לסמל של נחמה ושיבה – שיר, שדיבר לא רק על שיבת הבנים הפיזית משדה הקרב, אלא גם על הצורך בשיבה רוחנית ואמונית לאחר זעזוע.
בבתים רבים שרו את "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" עם דמעות בעיניים – תפילה על שובם של נעדרים, אך גם ביטוי לאמונה שעם ישראל, על אף השבר, יקום ויבנה את עצמו מחדש, לאחר אחד מהמשברים הקשים בתולדותיו.
50 שנה מאוחר יותר, במלחמת "חרבות ברזל", קיבל הפסוק משמעות מטלטלת ומיידית:
הביטוי "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" הונף שוב – הפעם כסמל לתקווה לשובם של החטופים ושל הנעדרים מעוטף עזה. הפסוק הונצח על שלטים, תפילות, שירים ומחאות – קול זעקה של אמהות, "רחל-יות" מודרניות, המבכות על בניהן, אך אינן מאבדות אמונה.
את החיבור ההיסטורי בין שירו של קרליבך למלחמת "חרבות ברזל" ביקשתי להמחיש לכם, הקהל, בפתחו של קונצרט "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם", שקיימנו בתחילת העונה – לציון 30 שנה לפטירתו של קרליבך.
ביקשתי ממנחה הערב – שלומי גולדברג, שמנחה את הקונצרטים של "יובל" כבר כמעט שני עשורים, לכתוב טקסט שישתלב אז עם שירו של קרליבך. וכך כתב:
"כבר 438 ימים, מאה חטופות וחטופים, חיים וחללים, אינם עדיין איתנו.
אוקטובר 1973, מלחמת יום הכיפורים, שלוימל'ה קרליבך עובר בין הלוחמים, הפצועים, האלמנות והיתומים, ומנחם אותם: ׳מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה'׳, כך שר להם קרליבך.
אוקטובר 2023, ׳חרבות ברזל׳, מילות הנחמה של קרליבך קמות לתחייה שוב, ומקבלות משמעות חזקה ומרגשת עוד יותר: אנא ה', שלח גאולה לעם היושב בציון. החזר אלינו בשלום את בנינו הלוחמים. שלח רפואה שלמה לפצועים, נחם את אבלי ציון וירושלים, והחזר במהרה את החטופים ואת השבויים – וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!".
שלומי הקריא את הטקסט, תוך כדי נגינתה העוטפת והמרגשת של תזמורת סימפונט רעננה.
בסיום ההקראה הצטרף במפתיע שלמה קרליבך הצעיר – בקולו החם והכריזמטי, כשעל המסכים הוא שר ומנגן לחיילי המוצבים במלחמת יום כיפור. ומאחורי גבי יכולתי לדמיין, כיצד דמעת רגש חרישית התפצלה לשתיים – אחת של כאב ואחת של הודיה – "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
יהי זכרו ברוך!
שבת שלום וצפייה מהנה!
אופיר סובול – מנהל מוזיקלי ומנצח
והנהלת "יובל"
הצטרפו לקבוצת הפוסטים והעדכונים של "יובל" בוואטסאפ:
לנוחיותכם, לינק להזמנת הספר ״סודות החזנות״:
