מנויי ״יובל״, חובבי חזנות יקרים,
"ולמוות לא נתנני"
ביום שני, כ' בטבת, נציין 43 שנה לפטירתו של החזן שלמה בן משה רביץ ז"ל.
למעשה, יותר משבוע ימים עבדנו בשצף, כדי להעלות היום לרשת יצירה אחרת משל החזן שלמה רביץ, אך החדשות בימים האחרונים, על תחילתה של עסקה להחזרת החטופים, הצליחו לשנות לא רק את לוח השידורים בערוצים השונים, אלא גם את נושא הטור השבוע.
מבלי להיכנס לדיון הנוקב, שקורע את העם לגזרים: "עסקה – כן או לא?", כולנו נסכים שהגיהנום הנורא, שעוברים החטופים בשבי החמאס, על לא עוול בכפם, כבר כ-470 ימים, הוא סבל לא יתואר שצריך להיפסק. המדינה הפקירה אותם, וכולנו רוצים אותם בחזרה! כל אמא יהודייה באשר היא, בין אם היא מכירה חטופה או חטוף ובין אם לאו, שקועה במחשבות בלילה וביום, מזילה דמעה ואף יותר בדאגה עמוקה לגורלם. היא מסתכלת על ילדיה שלה ותוהה, כיצד שורדים החטופים במחשכים הצרים, במנהרות החנוקות בעזה.
הדיבורים על שחרורם הקרב של עשרות חטופים גרם גם לי לשקוע במחשבות, ולדמיין על מה הם חושבים כל העת: בחום, בקור, בחושך, ברעב, בצמא ובמחנק? על מה הם חשבו אז, ועל מה הם חושבים כעת, כששחרורם קרב?
לפתע התחילו להתנגן בראשי מילותיו של דוד המלך, בפרק קי"ח בתהילים: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ׃ יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" – מי מהחטופים שמכיר מילים אלה, אמרתי לעצמי, לבטח מלמל אותן עשרות פעמים, כדי לשמור על שפיותו, ועל שרידי תקוותו לחזור במהרה אל בני משפחתו. ומי מהם, שמכיר גם את המשכו של הפרק, לבטח מדמיין וממלמל את ההמשך, בתפילה ובתקווה ליום המאושר: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ".
בימים אלה, אין מתאים יותר מלהיזכר ביצירתו הנפלאה של אפרים זלמן רזומני –"לא אמות". יצירה ב 3 חלקים: תחינתית בחלקה ראשון; מרגשת ומשתפכת בחלקה השני; וקצבית ועליזה בחלקה השלישי. יצירה שמופיעה גם באוסף מפרי עטו, בשם "שירי רזומני", שהוציא לאור שמואל אלמן בשנת 1930. יצירתו הידועה של רזומני, שהפכה אותו לאגדה עוד בחייו הקצרים.
מי מכם, שמכיר את היצירה כולה (רבים מכם), או לפחות את חלקיה השני והשלישי (כולכם), מכיר אותה בזכותו של החזן שלמה רביץ, שהיה זה ש"העלה" אותה לארץ. רביץ ערך בה שינויים מוזיקליים ודקדוקיים – כמיטב המסורת שלו, והיה זה שכתב לה את העיבוד המקהלתי הראשון. את היצירה בעיבודו לימד רביץ את תלמידי בית הספר ביל"ו, שבזכותם התפרסמה ונשתמרה עד עצם היום הזה.
מהחזן יוסף מלובני שמעתי, שבעת ביצוע "לא אמות" נחלקו המקהלה, כמו גם ציבור המתפללים, לשניים: אלה שעמדו ובכו מהתרגשות, ואלה שחייכו מעונג ומהנאה.
את "לא אמות" ביצעה מקהלת ביל"ו באופן תדיר, בכל פעם שנאמרה תפילת ההלל. "לא אמות" בגרסתו של רביץ הפכה לנכס צאן ברזל, ובזכותה עשו תיירים רבים את הדרך מירושלים לביל"ו שבת"א.
לקראת קונצרט הצדעה לשלמה רביץ, שקיימנו בשנת 1994, החליט אבא לעבד אותה לראשונה להרכב קאמרי. מי שזכה לבצעה היה החזן הראשי דאז של בית הכנסת "היכל מאיר" בת"א – החזן הנפלא חיים אליעזר הרשטיק. בביצוע, שצילמה הטלוויזיה הישראלית, רואים את התלהבותו של הקהל, שלא מפסיק לשיר את המלודיה הנפלאה בהנאה ובהתלהבות, כמקהלה אחת גדולה, וללא עזרתה של מקהלת "יובל" הישובה על הבמה.
בין היושבים בקהל תוכלו למצוא, בין השאר, את: החזן יוסף מלובני, העיתונאי ואיש הטלוויזיה אדיר זיק ז"ל, והמנצח מנשה לב-רן ז"ל. אני זיהיתי גם כמה מבני משפחתי, ובטוחני שחלק מכם יזהו את עצמם, או את מכריהם.
לאחרונה נשלחו אליי לזיהוי כמה הקלטות רועשות וצורמניות של הביצוע לעיל. עד כדי כך, שגם למביני דבר שביניכם היה קשה, עד מאוד, לזהות את החזן המבצע. אני שמח כפליים להעלות למענכם את ביצועו הנפלא של החזן הרשטיק, והפעם בגרסה מקצועית ואיכותית.
חזונו של רביץ עם הגיעו לארץ, בשנת 1932, היה תחייתה של החזנות. בחזונו, ראה את בני הנוער של המדינה הצעירה משמשים כ"בעלי תפילה", ומפיצים את התפילה ואת ניגוניה בכל קצות הארץ. "לא אמות" היא אחת מן היצירות שלבטח הגשימו במעט את חזונו.
יהי זכרו ברוך, ובתפילה ל"זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ".
שבת שלום וצפייה מהנה,
אופיר סובול – מנהל מוזיקלי ומנצח
והנהלת ״יובל״
לנוחיותכם, לינק להזמנת הספר ״סודות החזנות״:
https://tic.li/yaArqmy