מנויי ״יובל״, חובבי חזנות יקרים,
"מחרוזת צָמְאָה"
לפי המסורת היהודית המאוחרת – השנה מתחילה בראש השנה. אבל לפי המקרא – חג הסוכות מציין דווקא את סוף השנה החקלאית, ואת ראשיתו של מחזור חקלאי חדש. סוכות הוא חג האסיף, שבו אוספים את היבול החקלאי "בְּצֵאת הַשָּׁנָה".
לקראת עונת הזריעה החדשה מתעוררת דאגתו של האיכר, שאינו יודע, אם השנה החדשה תהיה גשומה, או חלילה שחונה; אם יהיו הגשמים גשמי ברכה – או חלילה גשמי זעף הרסניים. "בחג (הסוכות) נדונים על המים (הגשמים)", ומכאן טקסי המים שהתקיימו בבית המקדש, בימי חג הסוכות, לקראת השנה החקלאית החדשה.
מאז ומתמיד הייתה החקלאות בארץ ישראל תלויה בגשמים. היישוב היהודי בארץ ישראל, בתקופת הבית השני היה יישוב חקלאי, וגשמי ברכה היו חיוניים לקיומם של התושבים ולפרנסתם.
גם לארבעת המינים, שנוהגים ליטול בחג הסוכות, יש קשר למים: כל הארבעה הם מיני צמחים הגדלים על מים, ובמיוחד, ענפי הערבה שהם "ערבי נחל".
בזמן שבית המקדש היה קיים, היו נוהגים לנסוך, לצקת מים על המזבח בבוקרו של כל אחד מימי החג. ניסוך המים על המזבח סימל את הבקשה לשנת גשמים ברוכה: "כדי שיתברכו לכם גשמי שנה".
"צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי" של חסידות חב"ד, הוא ניגון חסידי, המביא לידי ביטוי כמיהה וגעגועים. את המילים במזמור תהלים ס"ג חיבר דוד המלך, בהולכו במדבר יהודה, בעודו בורח מאויביו, וגופו צמא למים. "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי – כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי" – כיצד יכול היה דוד המלך לחשוב על צימאון להקב"ה, כאשר הוא באמת עייף וצמא למים?
אחד מההסברים הוא, שכאשר אדם נמצא בסכנה, או במלחמה, הוא אמנם חושב על הישרדותו הנוכחית, אבל גם על התהייה הקיומית ביום שאחרי: ״מה יהיה גורלי אחרי חלוף הסכנה / מלחמה?״.
הניגון הפשוט כל-כך, שחודר את נימי הנשמה ונכנס לך ישר ללב, הוא מהידועים שבניגוני חב"ד. הוא המזוהה ביותר עם הרבי מלובביץ', והבולט מבין ניגוניו.
את הניגון לימד הרבי את חסידיו בשבת מברכים של חודש אייר 1954. הניגון מיוחס לרבי שניאור זלמן מלאדי – האדמו"ר הראשון של חסידות חב"ד, אך לא ברור, אם הוא עצמו חיבר את הניגון. לכן, הניגון אינו נמנה עם עשרת ניגוניו, המכונים "הניגונים המכוונים". הניגון הופיע לראשונה בשנת 1960, באלבום "ניגוני חב"ד 1" מסדרת ניח"ח.
על הניגון אמר הרבי, כי שלושת חלקיו הראשונים מביאים לידי ביטוי צימאון, והרביעי – געגועים. הניגון מופיע בספר הניגונים של חב"ד מס׳ קפ"א (181).
בשונה מניגון זה קיים גם ניגון "צָמְאָה" נוסף, קצבי ושמח, שגם אותו לימד הרבי, אך נכתב ברובו, באוקראינית. הניגון קרוי "ניגון צמאה השני", והוא מופיע בספר הניגונים של חב"ד, כמס׳ ק"א (101) וכן כמס׳ קצ"ו (196).
בקונצרט הגאלה תשפ"ה, שקיימנו בחודש שבט השנה, אירח החזן יצחק מאיר הלפגוט שלושה אומנים מובחרים: הענק החסידי – אוהד מושקוביץ; הבריטון האופראי – קולין שחט, ואת הכוכב הישראלי – אמיר דדון.
דדון החל את התקרבותו למסורת לפני כעשור שנים, ומשנת 2017, הוא החל גם לשמור שבת. הוא נהיה לזמר כמעט קבוע באירועי "צָמְאָה" השנתיים של חב"ד. ולכן הרגיש לי טבעי כל-כך "לתפור" למידותיהם הגדולות של שני ענקים אלה: אמיר דדון ומארחו – החזן יצחק מאיר הלפגוט את "מחרוזת צָמְאָה".
את המחרוזת פתחתי, ברוח ימים אלה, שבין יום הכיפורים לחג הסוכות, ב"אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה" – ניגון ו' בספר הניגונים, אחד מעשרת הניגונים המיוחסים לאדמו"ר הזקן. בבית מדרשו של הרבי, נהגו לשיר את הניגון בתחילת כל תפילה בעשרת ימי תשובה. כמו כן הוא מושר בחב"ד גם בימים הנוראים ובתעניות ציבור. ולאחריו צירפתי את שני ניגוני "צָמְאָה" המפורסמים של חב"ד דלעיל.
תענוג גדול לצפות בשני הענקים הללו שרים ומאלתרים, כל אחד בסגנונו הוא, אך תענוג גדול עוד יותר לראות את החיוך ואת הפירגון בעיני האחד, בעת שירתו של האחר.
בחסידות חב"ד מאמינים, שהניגון הוא שפה של הנשמה – הוא עוקף את השכל ומדבר ישירות אל הלב. דרך הניגון, החסיד מתעלה מעל העולם הפשוט, ונוגע בעולם של אמת, של קשר פנימי עם הקב"ה. ב-"מחרוזת צָמְאָה" תוכלו למצוא דביקות, עומק פנימי ושמחה עד כלות.
חג שמח וצפייה מהנה!
אופיר סובול – מנהל מוזיקלי ומנצח
והנהלת "יובל"
הצטרפו לקבוצת הפוסטים והעדכונים של "יובל" בוואטסאפ:
לנוחיותכם, לינק להזמנת הספר ״סודות החזנות״:
