מנויי ״יובל״, חובבי חזנות יקרים,
"אל תשכח לשריין מקומות לנפתלי בשורה הראשונה" – הזכירו לי כמה מחברי מקהלת "יובל", בתחילת החזרה שלנו, ביום ראשון, השבוע. "המקומות משוריינים! אני מאמין, שאשוחח עם נפתלי שוב, לקראת סוף השבוע", עניתי. חצי שעה לאחר שהגעתי הביתה, התקשר אלי חגי אפרתי: "יכול להיות שנפתלי הרץ זה נפתלי הרשטיק?" "כמובן", עניתי. "אם כן", הוא הוסיף ברעד: "ברוך דיין האמת!". התקווה, שעליה דיברנו רק לפני שעה קלה – לראות את נפתלי יושב שוב בשורה הראשונה, ופניו קורנות מאושר, כשבנו האהוב, נתנאל, ואנוכי, חולקים שוב את הבמה, התנפצה לרסיסים. עולם החזנות איבד חסיד ודגול.
ההיכרות שלי עם נפתלי מתחילה בהיותי ילד כבן 12. בשנה שעברה הראיתי לנפתלי תמונות, שמצאתי מהופעה משותפת של שלושתנו מאותה התקופה (נפתלי, אבא ואני). "היית חמוד אז, ונשארת חמוד גם היום", אמר לי בחיוך. כילד, זכרתי את קולו הצלול של נפתלי, ואת שירתו הנעימה, ובמיוחד את האדם החם והלבבי, שמחייך תמיד אליי ומלטף אותי בלחי. לשמחתי, את הביצוע הראשון שלנו ל"רצה עתירתם" צילמה הטלוויזיה הישראלית. ביצוע שהעלינו ליוטיוב לפני 3 שנים בדיוק, ומופץ בימים אלה ברחבי הרשת – לזכרו.
במשך 6 שנים, אבא ערך את סדר פסח במלון שרתון פלאזה – מול בית הכנסת הגדול בירושלים. שהינו במשך כל ימי הפסח במלון, ונהנינו מהאווירה הירושלמית ומהמלון המפנק. אני נהניתי לא פחות לחצות את הכביש אל בית הכנסת המפואר, לשבת לשמאלו של נפתלי קרוב, ככל האפשר, כדי לשמוע ולחזות מקרוב בתפילותיו הקסומות עם המקהלה הנפלאה בניצוחו של אלי יפה. נפתלי היה קורץ מדי פעם לאבא, והיה נהנה לעצור לידינו ולהמשיך לספר חוויות, בכל פעם שירד מעמוד התפילה.
נהניתי לעצום את עיניי ולהתמקד בקול הפעמונים המהדהד שלו, המרחף כמו על שטיח קסמים. קול, שעטף את חלל בית הכנסת, בצליל שמיימי שאין דומה לו. הסאונד הייחודי הזה, שהפנט כל מתפלל במשך כ-30 שנה – שבה גם את לבי.
לאבא ולנפתלי היה הרבה מן המשותף: שניהם גדלו כילדים חזנים, וכשבגרו למדו את החזנות ואת רזיה לפניי ולפנים. המטרה הייתה זהה – כל אחד בדרכו בחר את הדרך להביא את החזנות לאהבת הקהל, ולהנחלתה לדורות הבאים. נפתלי בחר לעשות זאת דרך התפילות בבית הכנסת הגדול, ואבא דרך היכל התרבות בת"א.
בשנת 1991 נתמנה נפתלי לעמוד בראש מכון ת"א לחזנות, וממש באותה השנה הקים אבא את "יובל" – האנסמבל הישראלי לחזנות.
האחד התמקד בירושלים והאחר בת״א. נפתלי לימד, גידל וטיפח את פרחי החזנות של אז, והמובחרים שבהם המשיכו בלימודים פרטניים אצל אבא, ואף זכו להופיע בסדרות הדגל של "יובל". נפתלי נהג להגיד, שהמכון הוא בית הספר לחזנות, ומי שרוצה אוניברסיטה שיילך לסובול.
שניהם הגישו במקביל תכנית חזנות ברדיו קול-חי. שניהם ראו ברדיו – שופר ובחזנות – שליחות. המטרה הייתה לנגד עיניהם! עניין אותם ה-איך והכיצד. את ה-כמה… הם השאירו תמיד לסוף ופעמים אין ספור, הם השקיעו ועבדו על חשבון חיי משפחתם, בלי לקבל תשלום כלל.
באירוע ה-30 לפטירתו של אבא, כאשר נפשי מרוסקת וכתפיי שבורות, הוסיף נפתלי על הבמה גם את כובד משקלו: "אופיר יקיר… אתה נושא על כתפיך מטען אדיר להמשיך את מפעל הכבירים הזה של ׳יובל׳. בשמי ובשם מכון ת"א לחזנות, אנו מבטיחים, כי נעשה הכול כדי לעמוד לימינך ולסייע ככל אשר נוכל".
נפתלי היה מגיב כמעט בקביעות לטור, שאני שולח בכל יום שישי. "אופיר היקר, כל מילה אמת!", ופעמים הוסיף בקצרה את הגיגיו על הכתוב.
לפני 3 שנים הוא כתב לפתע: ״מתי נפגש?״ , ״מתי שתזמין״, עניתי. והוא אכן הזמין, ושבוע לאחר מכן נפגשנו בביתו, בירושלים. נפתלי סיפר לי על שיחותיו הרבות עם אבא ועל חלומותיהם המשותפים. הוא סיפר על הפעמים, שהזמין אותו כמרצה אורח במכון, מסורת שנקטעה עם פטירת אבא, ועל כמה הוא חסר לו. ואז הגיעה ההצעה: ״אופיר, אני רוצה שתצטרף לצוות ההוראה הבכיר של המכון״. הייתי מופתע מאוד, והוא התחיל ברצף שכנועים. לאחר כשבועיים של לחצים והתלבטויות, חזרתי אליו עם תשובה חיובית.
זכיתי לשעות רבות של שיח ולעבודה משותפת – בחזרות ובהופעות. התייחסתי אליו בהערצה רבה, והוא השיב לי בכבוד מלכים. גם כשהיו הבדלים בין הגישות, לא אחת הוא קיבל את גישתי באהבה ובמקצועיות.
ביקרתי אותו בבית החולים ובביתו. בכל פעם קיבל אותי באהבה ובחיוך רחב. השיחות נמשכו זמן ממושך, ונושא רדף נושא. רק אתו יכולתי לדבר לעומק על חזנות, כפי שנהגתי לדבר עם אבא. כך גם היה בפגישתנו האחרונה לפני חודש. הוא גם הסביר לי על מצבו, ועדיין שידר אופטימיות לכל עבר. הגעתי לחזק ויצאתי מחוזק!
בימים האחרונים צצים ועולים ברשת ביצועים שונים של נפתלי. גם בארכיון שלנו ישנם כמה ביצועים. בחרתי להעלות הפעם לזכרו, את "שים שלום", שהלחין על פי מוטיבים של החזן והמלחין אריה גרבץ.
אבא ונפתלי חולקים את הבמה יחד בקונצרט משנת 1998. אני מקווה, להרגיש בנוכחות שניהם, ביום שלישי הקרוב, בהיכל התרבות, שהם כל כך אהבו. מפני שכל אחד ואחד מהם, גם הוא לא פחות מ "אוצר יהודי".
חבל על דאבדין!
יהי זכרך ברוך!
שבת שלום,
אופיר סובול – מנהל מוזיקלי ומנצח
והנהלת "יובל"
לנוחיותכם, לינק להזמנת הספר ״סודות החזנות״:
https://tic.li/yaArqmy
