"צימוקים ושקדים"

מנויי ״יובל״, חובבי חזנות יקרים,

"צימוקים ושקדים"

השבוע ציינו 75 שנה להקמתה של מדינת ישראל.
שירים רבים נכתבו על געגועיו של היהודי בגולה לארץ ישראל. גם שירו המפורסם ביותר של אברהם גולדפאדן, "ראָז'ינקעס מיט מאַנדלען" (צימוקים ושקדים), טומן בחובו חלום. חלום של בת-ציון השרה לבנה, שיגדל ושיהיה לסוחר גדול.
לדברי שמשון מצגר, שתרגם את השיר לראשונה לעברית, בשנת 1957, יש בשיר גם חלום נסתר, שאותו הדגיש בבית החמישי, ושהוסיף לשיר: האֵם מתנבאת, שעוללה ימאס לבסוף בקפיטליזם החזירי בגולה, ישוב לארץ אבותיו וימצא את סיפוקו בעבודת האדמה, בכרם ובניר.

שילובו של השיר במחזה היטיב אתו והגדיל את תפוצתו. עד מהרה, הוא התפשט בכל העולם היהודי – והיה לשיר הערש היהודי, הנפוץ ביותר בפיותיהם של מיליוני יהודים דוברי יידיש.

"צימוקים ושקדים" הושר לראשונה על הבמה במחזה המוזיקלי "שולמית", שהצגת הבכורה שלו נערכה בשנת 1880, בעיר ניקולאייב, ברוסיה. אמנם, לא היה זה המחזה הראשון פרי עטו של גולדפאדן, אך הצלחתו הרבה זיכתה אותו בתואר ״המחזמר היהודי הראשון״. מאז הוצג המחזה על במות יהודיות בכל רחבי העולם.

עלילת המחזה מתרחשת בירושלים של ימי בית המקדש השני. היא מבוססת על האגדה התלמודית "חולדה ובור", הנרמזת במסכת תענית, בתלמוד הבבלי. גולדפאדן הושפע דווקא מהפואמה "חולדה ובור", שחיבר בשנת 1852 חותנו, איש אודסה, המשכיל אליהו מרדכי וֶרְבֶּל.

העלילה נפתחת, כאשר הגיבורה שולמית משוטטת במדבר, תועה בדרכה ונופלת לתוך באר. אבשלום, נסיך יפה תואר, מציל אותה, הם מתאהבים ומחליטים להינשא. את "צימוקים ושקדים" שר אבשלום לשולמית בתחילת המחזה, עוד לפני שנפלה לבאר וללא קשר לעלילה. ״האלמנה בת-ציון״ מנסה להרדים את עוללה ובין השאר מבטיחה לו, כי יום יבוא ומסילות רכבת יחצו את העולם, ויביאו לו עושר רב.

העובדה, שגולדפאדן נטל בשיר מוטיב ידוע ומוכר מן השירה העממית היהודית, וגם מיזג בו ישן עם חדש, הייתה גורם מרכזי בפופולריות העצומה של השיר, במרוצת הדורות. "צימוקים ושקדים" הוא הדוגמה המובהקת ביותר לתהליך, שבו שירים שנוצרו לתיאטרון האידי היו למעין שירי-עם, וסייעו להידוק הקשר בין הקהל לתיאטרון.

בארץ ישראל הושמע השיר לראשונה, בשנת 1894, כאשר העלו את "שולמית" ביידיש, בהפקה שנחשבת להצגת החובבים הראשונה בארץ. 40 מתושבי יפו והמושבות הצטופפו באולם הקטן של בית מלאכה, בשכונת נווה צדק, לאחר שפונו ממנו כמובן כל כלי העבודה.

השיר זכה להקלטות אין ספור, ואף לגרסה אופראית-חזנית מפי החזן וזמר האופרה, יאן פירס. אמנם, מדובר בשיר ערש, אך פירס, בהקלטתו משנת 1960, בניגוד לביצועה של משפחת מלבסקי, למשל, בחר לבצע אותו בעוצמה, שאינה אופיינית לסגנון השירה השקט והרוגע של שיר ערש. מפיו של פירס נשמע השיר כאריה אופראית, ובמיוחד בבית השני, כאשר הוא מקפץ בין האוקטבות. יש שיפקפקו האם יש בעולם תינוק בעריסה, שיוכל להירדם בביצוע כזה… אך חובבי החזנות התרגשו מכך והעדיפו ביצוע זה על פני ביצועים אחרים.

עם תום ימי השבעה על גדול חזני הדור – החזן משה שטרן ז"ל, בחרתי לחשוף השבוע, מתוך ארכיון "יובל" את "צימוקים ושקדים", שביצע שטרן בקונצרט "הצדעה לירושלים" שקיימנו בהיכל, בשנת 1993.
ביצועו של שטרן מבוסס על ביצועו של פירס. אך בניגוד לפירס, שעושה זאת די בקלילות, שטרן, שגדל גם הוא על ברכי השיר, רואה בו חלק מסיפור חייו שלו, ומביע את עצמו בכל הברה והברה, בבחינת: "כל עצמותי תאמרנה".
לאלה, המחפשים תדיר רק את הצליל הגבוה, אני ממליץ להסתכל וללמוד, איך רב-אמן כמוישה, דואג לבטא כל צליל וצליל, נמוך או גבוה, בקול מלא או בקול ראש, קצר או ארוך ובדיקציה מופלאה – כי כך גם שרים וגם עושים אמנות!
כל אלה, בשילוב הזיעה שעוטפת אותו מפעם לפעם בביצועו המרגש, שבו את לבם של היושבים באולם. ותוך כדי מחיאות הכפיים הסוערות בסיום, עדיין אפשר לראות את הנרגשים, המנגבים את דמעותיהם.

"צימוקים ושקדים, שן בני מחמדי".

מוישה היקר, נוח בשלום על משכבך!

אופיר סובול – מנהל מוזיקלי ומנצח
והנהלת "יובל"

לחצו לשיתוף