מנויי ״יובל״, חובבי חזנות יקרים,
"החזן שדיבר אל אלוקים"
ביום שלישי, י"ג בשבט, נציין 60 שנה לפטירתו של החזן ר' יהודה לייב בן ר' קלמן גלנץ.
כאשר אנו מציינים בדיוק 60 שנה לפטירתו של גאון החזנים, לייב גלנץ, היה מצופה אולי, שאעלה שוב את אחד הביצועים ליצירתו המפורסמת ביותר: "שמע ישראל". אך הפעם בחרתי דווקא להתמקד ביצירה מפורסמת שנשכחה:
החזן משה שטרן ירש מאביו גם את כישרון ההלחנה, ובשנת 1970, הוא הלחין יצירה על תפילת "שים שלום". כשסיים הבין, שחסר לו פזמון. במקום לחבר פזמון משל עצמו, הוא החליט "לרכוב" על גל ההצלחה של יצירתו המפורסמת של גלנץ: "שים שלום", בכך ישיג שני דברים: הוא יקדם גם את עצמו כחזן, וגם את יצירתו (בדיוק כפי שעשה עם "מתרצה ברחמים" של יוסל'ה רוזנבלט, ו"שומר ישראל" של שמואל ויגודה). שטרן "הקליל" את יצירתו של גלנץ, והשתמש בחלקים ממנה כפזמון ליצירתו "שים שלום".
בשנת 1972, הוא הקליט אותה עם ד"ר חנן וינטרניץ בתקליטו: "פניני חזנות ושירים חסידיים".
בקונצרט "בתפילה לשלום", שקיימנו בשנת 1994, שטרן ואבא החליטו לבצעה לראשונה עם תזמורת בקונצרט.
מצפייה בביצועו הנפלא של שטרן, אפשר לראות במקצת עד כמה ידועה הייתה "שים שלום" של גלנץ:
1 הצטרפותם הספונטנית והאחידה של חברי מקהלת "יובל", ושל היושבים באולם – לפזמון.
2 מחיאות הכפיים הסוערות בסיום הביצוע.
על אף ששטרן הצטער, לעת זקנה, שלא חיבר אז פזמון מקורי משלו, מסתבר שהשילוב של שניהם עשה עם השנים דווקא שירות טוב ליצירתו של גלנץ, שנשכחה לצערנו כמעט לגמרי.
בשנת 2008 פרסם בנו של גלנץ, ג'רי גלנץ, ספר יוקרתי – אולי היוקרתי ביותר שיצא לאור עד כה בעולם החזנות. הספר המפואר ו-541 העמודים שבו מרכז תמונות ומאמרים של גלנץ עצמו, ובנוסף גם מאמרים של גדולי עולם החזנות בדורנו המנתחים את אישיותו, את יצירותיו ואת תרומתו החשובה למוזיקה היהודית העולמית. ג'רי בחר לספר את השם: "האיש שדיבר אל אלוקים". תודו שמדובר בשם מוזר, ובמיוחד, כשרוצים לשווק ספר המדבר אך ורק על חזנות. אך את התשובה לתעלומה מספק ג'רי מיד בפתחו של הספר:
ג'רי מספר, שהאופרה הישראלית ביקשה ממנו להסיע שני זמרי אופרה מפורסמים למשחק גולף בקיסריה. למחרת, הוא אסף אותם ממלונם בת"א – זמר טנור וזמר בריטון, בערך בשנות ה-40 לחייהם, האחד מאנגליה, השני מפינלנד – שניהם נוצרים. בדיסק, ברכבו, התנגנה תפילת הסליחות של אביו. האינסטינקט הראשוני שלו היה להפסיק את המוזיקה, אך כשהסתכל במראה האחורית, הוא הבחין, ששני הזמרים מתלחשים על השירה הנשמעת ברקע. הוא החליט לתת למוזיקה להתנגן עד שיגידו אחרת. וכך, במשך כשעה, לייב גלנץ המשיך להתנגן ברקע, ואילו הזמרים נראו מרוכזים בזה עד כלות.
כאשר הגיעו לקיסריה גם המוזיקה פסקה, ופתאום השתררה ברכב דממה ארוכה, שאף אחד לא רצה לשבור אותה. לבסוף, הבריטון האנגלי אזר אומץ ושאל: "מה זה היה?"
ג'רי השיב שזו חזנות – מוזיקה יהודית, שמעצימה ושנותנת משמעות ורגש לתפילות בית הכנסת. הטנור הפיני התפרץ לדבריו בקולו העוצמתי: "לא! לא! לא! האיש הזה דיבר אל אלוקים! אף אחד בעולם לא יכול לשיר כך. הרגשתי את שירתו בכל עצם מעצמותיי!"
הבריטון הצטרף לדבריו: "זו הייתה המוזיקה המרגשת ביותר ששמעתי מימיי! הרגשתי, שאני נישא אל עבר גן-עדן, וחווה מראות וצלילים מעולם אחר!"
אז הבין ג'רי, שהמוזיקה של אביו אינה רק מוזיקה אלוקית יהודית, אלא מוזיקה בעלת אופי אוניברסלי. אם שני זמרים נוצריים בינלאומיים, שאינם מבינים מילה בעברית, האזינו למוזיקה הזו באדיקות שכזו, עד שאף הרגישו את משמעות הטקסט בגופם. ״אם זה נכון״, אמר לעצמו, ״אני חייב להפיץ את המוזיקה הזאת לעולם כולו. זו צריכה להיות משימתי הבאה״.
כמה חודשים לאחר מכן, הוא קיבל שיחת טלפון מבנגקוק – תאילנד. על הקו היה אדם צעיר בן 23 "האם אתה בנו של לייב גלנץ הגדול?" שאל. והוסיף: "אני לא יהודי, אך אני מעריץ גדול של אביך. בפעם הראשונה, ששמעתי את אביך שר זה ריסק את עולמי, זה היה שונה מכל מה ששמעתי. הרגשתי, שהוא מדבר אל אלוקים בתשוקה ענקית".
השילוב של שתי האמירות הללו, משני קצוות עולם ובסמיכות שכזו, הביא את ג׳רי להחלטה: ״האיש שדיבר אל אלוקים״ – זה יהיה שמו של הספר על לייב גלנץ, שאת כתיבתו התחלתי ממש כעת!
יהי זכרו ברוך !
אופיר סובול – מנהל מוזיקלי ומנצח
והנהלת "יובל"
