מנויי ״יובל״, חובבי חזנות יקרים,
"כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם"
ביום שני, כ' בטבת, נציין 42 שנה לפטירתו של החזן שלמה בן משה רביץ ז"ל.
שלמה רביץ, מי שייסד את החזנות הארצישראלית והיה לחזן הראשון, שהחזיק משרה קבועה בארץ ישראל, כאשר בין השנים 1934-1941 כיהן כחזן ראשי בבית הכנסת הגדול בת"א. איש תורת החזנות, שתחת ידיו שרו והתחנכו, במשך עשרות שנים, מאות תלמידים ודורות של חזנים. כל זאת עשה במסגרת בית הספר "בילו" והסמינר ללימודי היהדות והחזנות "סלה", שאותו הקים וגם ניהל.
רביץ היה ציוני בכל רמ"ח איבריו. כל הווייתו הייתה ארצישראלית, וכן גם יצירותיו. הוא עלה לארץ בשנת 1932, בעקבות בנו בכורו ליובה רביץ, שהשתקע כחבר בקיבוץ "אפיקים". רביץ עזב הכול מאחוריו ועלה לארץ, בלי להבטיח לעצמו משרה כלשהי. הוא לא היה מופתע כלל, כשהגיע לארץ די שוממה.
תוך זמן קצר, הוא יצר זרם חדש בחזנות, שנודע בשם: "נוסח רביץ" – נוסח ישר, בסיסי, לא מתחכם וללא "צעקות". הוא נמנע, ככל האפשר, מחזרה על מילים ועל סלסולים מיותרים. הוא דרש, שכל התפילות יתנהלו בעברית טהורה ותקינה, והוא שם דגש בכל מַפִּיק. לחניו פירשו את הטקסט, וכל מילה העבירה בך כרטט את התחושה המדויקת אותה ביקש להעביר לשומע.
רביץ היה כל-כך ישראלי עד שגם את שני ספרי האנתולוגיה הכחולים והחשובים "קול ישראל", שהוציא בשנת 1964, כתב בניגוד למוסכם. אם בעולם כולו, ספרי תווים נפתחים משמאל לימין, רביץ כתב את ספריו אלה מימין לשמאל – כדרך שכותבים בעברית. כשהתלוננתי בפני אבא שהדבר מציק, מבלבל ומטעה גם יחד, הוא חיקה בקולו את פסיקתו של רביץ: "כך יש לעשות! כך היא דרכה של מוזיקה בארץ ישראל!!". לאחר מכן הוסיף בחיוך: "אני התרגלתי – גם אתה תתרגל". נכון לשבוע שעבר – טרם התרגלתי…
אז לפני שחובבי החזנות בעולם, ובארץ במיוחד, זמזמו בכאב ובדמע, את פזמונו הכובש של החזן שמואל מלבסקי ל"קהילות הקודש, שמסרו נפשם על קדושת השם"; ולפני שפזמונו הנפלא של החזן יעקב מוצן על המילים: "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום", סחף אותנו ברגש קורע לב, רביץ ותלמידיו ביצעו בכל שבת את יצירתו "יזכרם", שנכתבה בשנות ה-30. עד היום הם מספרים, כיצד הקהל הצטרף בלהט לשלושת הפזמונים שביצירה: "הרנינו גויים עמו", "יוודע בגויים", והפזמון המסיים: "מנחל בדרך ישתה".
לכבוד קונצרט "הצדעה לרביץ", שקיימנו בשנת 1994, כתב אבא לראשונה עיבוד תזמורתי ומקהלתי ב 4 קולות ל "יזכרם". וכמו שנהג ואהב לעשות לרבות מיצירותיו של רביץ, גם ביצירה זו, הוא הוסיף על לחנו של רביץ והרחיב משמעותית את תפקיד החזן. על אף ש "יזכרם" נחשבה לאחת מן היצירות החזניות יותר של רביץ, היא נכתבה כאמור לפני שואת אירופה. אבא, כבן להורים ניצולי שואה, הרגיש צורך להתאים את היצירה גם לדורות הבאים, ובמיוחד לדור הכואב והדואב, ששרד את הזוועה הנוראה והקשה מכול.
מי שביצע את היצירה בקונצרט היה החזן הנפלא חיים אדלר. חיים, תלמידו של רביץ, מבצע את היצירה בעברית וכדרכו של רביץ. בעיניו הכואבות ובקולו המשתפך, הוא מוסיף גם את כאבו של דור ניצולי השואה.
כששמעתי שוב ושוב את ביצועו של אדלר בחדר העריכה, ואת מילות התפילה מהדהדות בחלל החדר, הבנתי שבתקופה קשה זו, העוברת על עם ישראל, כאשר צמד המילים: "הותר לפרסום" קורע את לבנו לגזרים פעם אחר פעם בכל יום, ביצוע מחודש ועדכני של יצירה זו ירטיט לבבות. ובע"ה בקונצרט הגאלה – "אוצר חייו", לזכרו של אבא, שנקיים בהיכל התרבות בת"א, ב-5 בפברואר, נבצע בהרכב סימפוני מורחב את יצירתם זו של רביץ ושל אבא. ומי ייתן ובעזרת תפילותינו: 'יקום הקב"ה את דם עבדיו השפוך', וייתן לנו כוחות – בעזרתם 'נרים ראש' במהרה.
יהי זכרו ברוך, ויהי זכרם של הנופלים ברוך!
אופיר סובול – מנהל מוזיקלי ומנצח
והנהלת "יובל"
